בליבו של גלעד גמלה החלטה להקים ביהודה ושומרון מרכז שיקומי ראשון לפצועי צה”ל. “הבנתי שאם אני וחבריי לא נעשה זאת, אף אחד לא יעשה זאת, אז החלטנו לא לחכות והקמנו את ‘עוז לגיבור’, מרכז חם ומכיל לפצועי צה”ל”, הוא אומר. “זה מקום שאפשר להגיע אליו אחרי טיפולים, באמצע יום קשה, בלילה בלי שינה, והוא מציע תמיכה, פעילויות, אנשי מקצוע ורגעים של יחד”.
בהשקעה של 250 אלף שקלים שגייסו מתרומות אזרחיות שכרו גלעד ואחיו וילה באריאל, הקצו חללים לחדר טיפולים נפשיים, אישי וזוגי, לחדר גיימינג, חדר מוזיקה, חדר כושר, ג’קוזי ואמבטיות קרח ולפעילויות שונות לאורך כל השבוע. “בחודש שעבר פתחנו את ‘עוז לגיבור’, ומאז כבר 130 פצועי צה”ל מטופלים בו”, הוא מספר. “חשוב להעלות את הנושא למודעות כי לא תמיד המדינה ומשרד הביטחון רואים באמת את הפצועים, ולא תמיד הפצועים מרגישים שרואים אותם. כאן יש מקום שבו דואגים להם ונותנים להם את כל מה שהם צריכים. אנחנו דואגים לטיפולים גם לנשות הפצועים כי גם הן מתמודדות עם קשיים לא קטנים. לי, העיסוק במרכז ובסיוע לאחרים עוזר מאוד בשיקום האישי, הפיזי והנפשי”.
הקרב על השיקום קשה לפעמים לא פחות מהמערכה במלחמה. וכמו בשדה הקרב, ישנם גם בשלב זה מקרי התעלות מעוררי השראה. אחוות הלוחמים נמשכת כשפצועי צה”ל פועלים לסייע בשיקומם של פצועי צה”ל אחרים. גם במלחמה האחרונה, שמספר הפצועים בה גבוה מהמספר בכל אחת מהמלחמות הקודמות, מתגייסים פצועים, כמו גלעד, כדי לתמוך בפצועים אחרים.
בבית החולים הוא פגש עוד חיילים פצועים ולפני שמונה חודשים החליט להקים את “פרח השכונות”, מיזם שיקום ייחודי שבו לוחמי צה”ל שנפצעו פועלים למען לוחמים פצועים אחרים. במסגרת המיזם לוחמים שנפצעו שוזרים פרחים ומוכרים אותם בימי שישי בדוכנים מיוחדים, שבהם מופיעים תמונתם וסיפור הפציעה שלהם על גבי לוח.
“הרעיון להשתמש בפרחים לשיקום נולד ממש במקרה”, מספר אפשטיין. “קניתי לאקסית שלי פרחים, רציתי זר גדול וכולם היו ‘גנבים’ במחיר, אז דיברתי עם מגדלי פרחים, ואחד מהם הציע לי לשזור בעצמי ולפתוח דוכן פרחים בימי שישי. בהתחלה לא כל כך רציתי, כיוון שהיום היחיד שבו אני לא נמצא בטיפולים הוא יום שישי, אבל אני וחבריי הבנו שאם לא נעשה כלום עם עצמנו עכשיו, נתרגל לא לעשות כלום ולא נשתקם, אז זרמנו עם זה”.
הדוכן הראשון נפתח ביהוד, ומאז נפתחו דוכנים נוספים בסביון, ברמת השרון, בקריית אונו ובירושלים. “שזירת הפרחים והעמידה בדוכן עוזרות לי מאוד בשיקום”, מעיד אפשטיין. “הרגשתי שלמרות הפציעה אני עושה משהו, ומצליח לדבר עם אנשים ולהסביר להם מי ומה אנחנו. אנחנו מקבלים כל כך הרבה חום ואהבה. אנשים אוהבים לפרגן לנו ולקנות פרחים”.
עם הזמן, המיזם קלט פעילים נוספים. “לאט־לאט הצטרפו עוד לוחמי צה”ל פצועים, וכרגע אנחנו שמונה, כשהמטרה שלנו היא להתרחב יותר ויותר”, אפשטיין מעדכן. “כל חייל פצוע מוזמן להצטרף אלינו. נדריך אותו ונפתח לו דוכן. אני רואה שזה עוזר לכל מי שמשתתף, כולל פצועים פוסט־טראומטיים שיוצאים לרגע מהמקום הרע ומתעסקים בפרחים. זה סימבולי, משדה הקרב לשדות הפרחים”.
רועי (44), תושב פתח תקווה, נשוי ואב לשניים, נפצע ברפיח במהלך שירות המילואים. “אני לא זוכר הרבה מרגע הפציעה, רק שפתאום עלינו על מטען”, הוא משחזר. “היה פיצוץ גדול, ולפני שהבנתי מה קרה התעוררתי בסורוקה. בדיעבד התברר שעפתי מההדף ואיבדתי את ההכרה. חבריי העניקו לי טיפול ראשוני עד שפוניתי לבית החולים. הפציעה שלי מוגדרת בינונית, נפצעתי ברגל שמאל וביד שמאל, פגיעה עצבית קלה, ויש לי שתי חוליות שבורות בגב”.
חודשיים לאחר הפציעה הוא חזר לעבודה וגם החל להקדיש זמן לתמיכה בפצועים אחרים. “ידעתי שהשיקום העיקרי שלי הוא בעשייה”, הוא מספר, “והרגשתי שבנוסף לעבודה חסר לי משהו. רציתי להעביר לאחרים את התפיסה שלי, שלפיה השיקום הוא לא לשבת בבית ברחמים עצמיים, אלא לעשות דברים. החלטתי ללכת פעמיים בשבוע לבתי חולים, בכל פעם לבית חולים אחר, לבקר לוחמים פצועים, לדבר איתם, לשמוע מהם מה הם צריכים בהתנהלות מול בירוקרטיה או בדברים הכי מינימליים, כמו קבלה של אוכל אהוב או גיטרה לנגן בה, ואני משתדל לעזור להם. אני לא עובד בשום ארגון, אלא עושה את זה על דעת עצמי. כי אני יודע שהדבר הראשון שמי שנפצע צריך לידו זה מישהו שיקשיב לו ויראה אותו, מישהו שנמצא במקום שבו הוא היה ויודע בדיוק מה הוא מרגיש ואיך לעזור לו, לפעמים בלי לדבר”.
לפני הפציעה הוא עבד בתחום המסעדנות. בגלל מצב היד הוא לא יכול כרגע לחזור לעבודתו, ואת הזמן הוא מעביר בהתנדבות בעמותה שקלטה אותו. “אחרי שחזרנו מקפריסין התחלתי להגיע יותר לעמותה”, הוא מספר. “הייתי רואה את חברי העמותה תומכים בלוחמים הפצועים באהבה גדולה ואז החלטתי שגם אני רוצה להתנדב, לתת מעצמי. לפני עשרה חודשים התחלתי להתנדב. הייתי תקופה בצוות ביקור פצועים בשיבא, וכיום אני מסייע בצוות התפעול בכל דבר שצריך: אם זה לקבל את החבר’ה החדשים שמגיעים, שיחות עם אחים שצריכים חיזוק, עזרה באירועים השונים. אני משתדל לתת כמה שאני יכול כדי להחזיר על הטוב שאני קיבלתי ומקבל”. ד