לוח השנה העברי והאזרחי אינם נפגשים בנקודת ההתחלה שלהם, אך שניהם חולקים יסוד יהודי עמוק: היכולת לעצור את הזמן לצורך חשבון נפש. עבורנו, הציונים החיים בתפוצות וקשורים בעבותות לגורלה של מדינת ישראל, ראשיתה של 2026 (או כל שנה אזרחית) אינה רק רגע של חגיגה, אלא רגע של אחריות גורלית.
חז”ל לימדונו: “דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” (אבות ג’, א’). הציונות, בדומה ליהדות עצמה, אינה רק תנועה פוליטית; היא מחויבות מוסרית. בנימין זאב הרצל טען כי “הציונות היא חזרה אל היהדות עוד לפני שהיא חזרה אל ארץ היהודים”. תובנה זו רלוונטית היום יותר מתמיד: הציונות אינה נמדדת רק בדגלים, בהישגים טכנולוגיים או בניצחונות צבאיים. היא נמדדת בשאלה האם היא נותרת מיזם מוסרי הראוי לעם היהודי.
הצומת של הכוח והאמון
ישראל של ימינו חזקה מאי פעם במונחים חומריים, אך עלינו לזכור: כוח ללא אמון הוא עוצמה שברירית. הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות מצוי תחת מתח חסר תקדים, המוזן מקיטוב וחשדנות. התלמוד מזהיר כי ירושלים חרבה משום שבעליה “העמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין” (בבא מציעא ל’). ציונות שמתעקשת על “צדק” פוליטי קר ומתעלמת מאמפתיה ואחריות קולקטיבית, מסתכנת בחזרה על טעויות העבר בלבוש מודרני.
דוד בן-גוריון אמר פעם כי עתידנו תלוי ב-“מה יעשו היהודים”. דברים אלו מופנים היום פנימה: הציונות אינה יכולה להרשות לעצמה שאננות, אך היא גם אינה יכולה להפוך לאידיאולוגיה סגורה החונקת ביקורת בונה או מדירה את קולות התפוצות.
עיתונות של ריסון ואומץ כעיתונאי המסקר את התפר שבין ישראל לעולם היהודי, הדין וחשבון הפרטי שלי לשנה הקרובה משלב בין ריסון לאומץ. הרמב”ם לימד כי המילה הכתובה יכולה לבנות עולמות או להחריבם. לעיתונות בזירה הציונית יש חובה מוסרית: לדווח בלי להסית, לבקר בלי לערער את הלגיטימיות, ולחתור לאמת – גם כשהיא כואבת.
כחבר במועצת “קול העם” של נשיא המדינה, החלטתי לשנה זו היא לעבור מייצוג לתוצאות. “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה”. הציונות לא נועדה להיות סמלית; היא תנועה של בונים. בנייה זו חייבת לכלול את מי שנותרו לעיתים בשוליים. אחד העם הזהיר כי מדינה ללא יסוד מוסרי תהיה “מדינה ככל המדינות”. לכן, קידום נגישות והכלה – בין אם מדובר בהנצחת קורבנות שואה עם מוגבלויות ובין אם בהפיכת המרחב הציבורי לידידותי עבור אנשים על הרצף האוטיסטי – אינו “חסד”. זהו צדק ציוני.
השימוש במונח “אנשים עם נחישות” אינו רק עניין של שפה, אלא של תפיסה: כבוד האדם נובע מצלם האלוהים שבו, ולא מהתפוקה שלו. ציונות המכבדת חיים יהודיים חייבת לכבד את כל החיים היהודיים, ללא מדרג.
ברית של תקווה
החיים בתפוצות אינם מחלישים את הציונות – הניתוק הוא שמחליש אותה. ציונות בריאה חייבת להיות חזקה דיה כדי להכיל מחלוקת. כפי שלימדנו הרב יונתן זקס ז”ל, מחלוקת לשם שמיים היא הביטוי הגבוה ביותר של אחדות, לא הכישלון שלה. ברמה האישית, כמנהיג קהילתי וכאדם על הרצף, אני למד שהכלה חייבת להתחיל באנושיות פשוטה. “כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים”. עלינו לגלות חמלה גם כלפי המובילים את המחנה, שכן תנועה השוחקת את אנשיה לא תוכל לבנות עתיד.
השנה האזרחית החדשה היא הזדמנות לחדש את הברית: בין ישראל לתפוצות, בין עוצמה לאחריות, ובין היסטוריה לתקווה. הרצל הזכיר לנו ש-“אם תרצו – אין זו אגדה”. חז”ל מזכירים לנו שהרצון הוא רק ההתחלה. עכשיו זהו זמן האחריות.