הרבה סקפטיות, דחיות ואי־בהירות משדרים כל הצדדים המעורבים עם הנחת טיוטת החוק שיסדיר את מעמדם של בני הישיבות על ידי יו”ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט. זהו טשטוש מכוון. למעט משוכת הייעוץ המשפטי שתתברר בקרוב, כל העמדות כבר מאוישות. השחקנים יודעים את תפקידם, הקואליציה כולה תתמוך (סימן שאלה רק לגבי כמה מנציגי אגודת ישראל החסידית) – והחוק יקודם.
אפשר להלין על כך שהחוק החדש, כמו קודמיו, מנציח אי־שוויון. אפשר מנגד גם לברך על כך שמדובר בחוק שיביא יותר מתגייסים חרדים מאי פעם, ועם זאת ישמור על מעמד לומדי התורה. מי שלא לומד באמת, וסתם מחפש עבודות מזדמנות או לשוטט – יהיה חייב להתגייס. לא רק על פי חוק, אלא על פי צווי הרב. איזה ראש ישיבה ישאיר אצלו ברשימות פרחחים שלא פוקדים את ספסל הלימודים כשהוא צריך לעמוד ביעדי גיוס, שאם לא כן יוטלו על ישיבתו עיצומים כספיים?
החוק החדש מציב יעד של 10,000 מתגייסים חרדים בתוך שנתיים. יעד שאפתני שאף ממשלה לא הציבה בעבר, כולל “ממשלת השינוי” נטולת החרדים, שיכלה להעביר איזה חוק שעלה על רוחה. הסנקציות אומנם רוככו מאז יולי אדלשטיין, אבל לעומת מה שהציעה הממשלה הקודמת מדובר בהחרפה של ממש. העובדה שהדבר עובר באישור הסיעות החרדיות והרבנים היא לא פחות מנס.
טענת האופוזיציה, שהייתה לא מזמן ממשלה שהעבירה בקריאה ראשונה חוק גיוס דרדל’ה, שלא היה משנה במאומה את המצב הקיים, כי 7 באוקטובר שינה את התמונה ומי העריך שתהיה מלחמה כזו – היא טענה אלסטית. רק לפני שבוע אמר יאיר לפיד במליאת הכנסת שממשלתו הכינה תוכניות למלחמה עם איראן. שבוע קודם לכן התהדר אביגדור ליברמן בכך שכבר ב־2022 התריע שמלחמה עם עזה קרובה.
אז ידעו שתהיה מלחמה או לא? תלוי בנושא שעליו מדברים באותו רגע. אם זה בהקשר ביטחוני – בטח ידעו. ידעו והתריעו. והכינו ופעלו. אם זה בהקשר של חוק הגיוס המגוחך שהעבירו – מי ידע בכלל שתהיה אי פעם מלחמה? בחיאת.
אדישות, אטימות, זלזול
לפעמים החגיגה נגמרת. במשך שנים, עשורים, הם שלטו שלטון ללא מצרים. הכתיבו מדיניות, פתחו וסגרו חקירות, ובעיקר – את כל זאת עשו ללא מורא, לא מורא שמיים ולא אדם. איש לא עמד מעליהם. הם שעמדו מעל כולם. מעל הדמוקרטיה, מעל שיקולי הביטחון, מעל שיקולי התקציב, מעל החוק. יש איזונים ובלמים? גם מעליהם הם עמדו, צפו עליהם ממרחק מלמעלה.
איש לא יכול היה לומר להם מה לעשות וכיצד לפעול. הייתה להם תקופה יפה, ליועצים המשפטיים, לפרקליטים, לקובעי המדיניות הלא נבחרים. כעת עליהם לחזות בעיניים כלות איך מפעלם האדיר מתחיל לקרוס, ועשרות שנים של סמכויות בסיפוח זוחל עלולות לרדת לטמיון.
סיפור הדלפת הסרטון משדה תימן, פברוקו ובישולו, היה גולת הכותרת. סיפור על ריקבון ושחיתות ואיבוד בלמים מצד מערכת שפשוט החליטה לצפצף על הציבור, על חיילי צה”ל, ולגלות אדישות מוחלטת, אטימות ולא מעט זלזול כלפי כל מי שניסה לבקר אותה על כך או לתהות על התנהלותה בפרשה.
ביוני 2024, בעת ששודר סרטון מצלמות האבטחה מבסיס שדה תימן בחדשות 12, שבו התרחש לכאורה אירוע פלילי קשה מצד חיילי צה”ל כלפי מחבל כפות, לא הייתה לאיש גישה לאותן מצלמות פרט לגורמים צבאיים, כמו אנשי הבסיס או אנשי הפרקליטות הצבאית, שאספו לידיהם את החומרים לקראת חקירת החיילים.
הסרטון עורר תגובות קשות, צבר עשרות מיליוני צפיות בארץ ובעיקר בחו”ל, והתחושה שהעביר הייתה חד־משמעית: חיילי כוח 100, האחראים על שמירה מפני הפרות סדר בבסיס המעצר, לקחו בכוח אסיר כפות, שעה ששכב על מזרנו באולם המעצר ביחד עם חבריו, ולאחר שבודדו אותו – אנסו אותו וביצעו בו מעשים מגונים. שעות לאחר פרסום הסרטון התברר שמדובר בסרט ערוך, המחבר כמה סרטים מכמה זמנים שונים ומכמה אולמות כליאה שונים, עם מחבלים וחיילים שונים – על מנת שיתאים לעלילה המסופרת, שלפיה כאמור חיילי צה”ל אנסו מחבל כפות.
בזמן שידור הסרטון לא הייתה לאיש פרט לגורמי הצבא גישה אליו. חומרי החקירה טרם הועברו בעת הזאת להגנה, כך שלהאשים את פרקליטי החיילים לא ניתן. הסרטון לא היה בידיהם. מה עוד שכאמור מדובר בסרטון מפוברק לגמרי, המספר, לגמרי במקרה, את סיפורה של התביעה בתיק, שבשלביה הראשונים סברה כי מדובר במקרה אונס ומעשים מגונים.
אלא שאף כי מדובר במעשה לא חוקי של הדלפה, ורק לאחרונה נחקרו ונעצרו כמה מחיילי צה”ל, בסדיר ובמילואים, על אותה עבירה בדיוק (ע”ע פרשת קטאר, המסמכים המסווגים, ה”בילד” ועוד) – על הדלפת סרטון שדה תימן לא נפתחה חקירת מצ”ח. זאת אף שמי שהדליף הוא בוודאות חייל.
מי שבלמה את החקירה היא הפרקליטות הצבאית – החשודה הראשית בהדלפה. כדי לנקות את שמה מינתה הפצ”רית יפעת תומר־ירושלמי את הסגן שלה, שמיהר לקבוע כי לא הייתה הדלפה פלילית.
בעקבות עתירה לבג”ץ של פורום המשפחות השכולות “בוחרים בחיים”, הודיעה הפצ”רית על בדיקה נוספת על ידי קצין ממצ”ח וקצין מהפרקליטות, “שלא היו מעורבים בחקירה הראשונה”, כך מסרה. כעת התגלה שפנייה מקבילה למבקר משרד הביטחון לבדוק את הפרשה – מצידו של ישראל כ”ץ, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו כשר הביטחון – נבלמה בידי היועמ”שית.
בדיון שהתקיים בכנסת בנושא, הטיחו חברי הכנסת מהקואליציה האשמות קשות נגד הפצ”רית והיועמ”שית על טיוח הפרשה, ועל העובדה שהפרקליטה ממנה כאלה הכפופים לה לחקור פרשה שבה היא עצמה מעורבת. אבל חברי הכנסת לא זכו לקבל מאנשי הצדק והמשפט יותר מיחס שמקבלים זבובים טורדניים.
רק לפני חודש, במענה היועמ”שית לבג”ץ, כתבה היועצת המשפטית כי “לא נמצאה ולו אינדיקציה ראשונית המצביעה על מקור העברת המידע. התוחלת לביסוס תשתית ראייתית מפלילה בכלי חקירה נמוכה ביותר, ואין בנמצא פעולות קונקרטיות שאותן ניתן לבצע והטומנות בחובן פוטנציאל ממשי לקידום הבדיקה הפלילית”.
לקרוא ולא להאמין. אין יותר זלזול מזה, אין יותר מהמקפצה מזה. כל חוקר מתחיל שיעבור על מחשבי הפרקליטות שאפסנו את סרטון מצלמות האבטחה, יעלה על המדליף בתוך עשר דקות. אבל ליועמ”שית אין בושה לכתוב לבג”ץ שבלתי אפשרי למצוא אותו. וגם אם יימצא – זה לא לגמרי פלילי. הדלפת ידיעה לעיתון הגרמני “בילד” על כך שההפגנות משרתות את חמאס ומקשות על שחרור החטופים – זה מחולל נזק למדינה ופלילי. ואילו סרטון שחיילי צה”ל מואשמים בו באונס מחבל כפות, שצפו בו עשרות מיליונים ביו־טיוב – זה סבבה אגוזים.
מה הביא להתפתחות האחרונה, שבה בתוך חודש הפכו דבריה של היועמ”שית לריקים, עבשים, שלא לומר שקריים? ההערכה בקרב המעורבים בנושא היא שמדובר במישהו מבפנים. מישהו שהבליג והבליג, אבל הריקבון שראה סביבו כבר לא אפשר לו עוד לשתוק.
יש אנשים הגונים בפרקליטות הצבאית, גם בפרקליטות המדינה, כמו גם בשב”כ. מתחיל להימאס להם, ודברים יוצאים החוצה. אלה סממנים של סוף שלטון דיקטטורי. ומערכת המשפט בישראל, על חלקיה, הכי קרובה להגדרה הזאת, אף שרשמית מעולם לא הגיעה לשלטון. היא פשוט תפסה אותו בגרון.
בכל הכוח
הדיווח על ההתפתחות תפס את חברי הכנסת של הקואליציה בדיוק בעיצומה של ההצבעה על פיצול תפקיד היועמ”שית. התחושה הייתה שאחרי שלוש שנים של ממשלת ימין, ועם רפורמה משפטית שהובטחה ולא ממש התרחשה, דברים סוף־סוף מתחילים לזוז בכיוון הרצוי.
מינוי ראש השב”כ העניק להם רוח גבית משמעותית. גם ההדלפות האחרונות – בשב”כ על הניסיון של מ”מ ראש הארגון ש’ לסכל את מינויו של זיני, וכעת בתוך הפרקליטות הצבאית עם פרשת שדה תימן – מעוררות יותר משביב של תקווה אצלם.
יריב לוין סבור שהדברים קשורים ישירות זה בזה. רק ההתעקשות הביאה לתוצאות – בשב”כ, וכעת בפרקליטות הצבאית – אמר. אתה דופק, דופק, דופק, בהתחלה זה נראה כמו קיר בטון לא שביר, אבל אחרי שלוש שנים פתאום הקיר מתחיל להיסדק. זו תחילת הסוף. הציבור היום מבין ויודע. וגם גורמים מבפנים מתחילים להבין שלא ניתן עוד לשתוק. כך יהיה בשאר המערכות. כך יהיה בסיפור היועמ”שית. וכך יהיה גם בבית המשפט העליון. רק צריך להמשיך לדפוק, להמשיך להתעקש.
כאן המקום לציין כי בניגוד להערכות כי החוקים שמקדמת הקואליציה לאחרונה, כמעט יש מאין – כמו פיצול תפקיד היועמ”שית לשלושה חלקים, חוק החזר החובות של נפתלי בנט, חוק התקשורת של שלמה קרעי, ומעל כולם חוק הגיוס של בועז ביסמוט – לא יעברו, לא יתקדמו ברצינות, ייבלמו בבג”ץ, נועדו להטריל וכן הלאה – בקואליציה מתייחסים אליהם ברצינות מלאה. בליכוד לא יבזבזו שיתופי פעולה נדירים עם הסיעות החרדיות, שיבטיחו רוב בהצבעות בתמורה לחוקים אחרים, על חוקי הטרלה וחוקים שאין בכוונתם לקדם עד הסוף.
מי ישלם?
עד כה נמנע נפתלי בנט מלהגיב ברצינות לטענות על החובות שהותיר אחריו במפלגותיו הקודמות, והמשיך הלאה נקי ובר לבב למפלגה החדשה הבאה, ושהציבור ינקה אחריו וישלם. הוא תקף את הליכוד והאשים אותם בפחדנות, ובצדק. גם כשניסו להעביר את “חוק ביבי”, שנועד לחסום את בנימין נתניהו מלהתמודד, האשים ראש הממשלה אז את הנוגעים בדבר בפחדנות. אין זה פוטר אותו מלתת דין וחשבון על הכספים הרבים שבזבז ושאין בכוונתו להחזיר.
הטענה שלפיה הוריש את מפלגות הבית היהודי והימין החדש והעביר אותן הלאה, לא מחזיקה מים. גם לא הטענה שהוא עצמו ירש חוב כשנכנס לבית היהודי. גם נתניהו ירש חוב כשנכנס לליכוד, זה לא גרם לו להשאיר את החוב ולהקים מפלגה חדשה. גם הבית היהודי וגם הימין החדש הן מפלגות שלא מתמודדות בבחירות הקרובות. בנט יכול היה בקלות לקחת אחת מהן ולהסדיר בכך את הבור התקציבי שפער.
בכלל, מעניין יהיה לראות אילו ספקים, תולי כרזות, מפעילי רשתות חברתיות, יועצים אסטרטגיים, יועצי סקרים, בעלי אולמות ומפעילי במה יסכימו לעשות עסקאות עם המפלגה החדשה, מבלי לדרוש תשלום מראש, או לכל הפחות ערבות אישית של בעל המפלגה.
בעוד כולם מדברים על בנט, בליכוד מכוונים למתמודד נוסף – ליועז הנדל, שהקים את מפלגת המילואימניקים, תוך נטישת מפלגתו המקורית דרך ארץ על 4 מיליון השקלים שהותיר כחובות מאחוריה. אם החוק יעבור, יתחיל הנדל את מרוצו במינוס 4 מיליון שקלים – אך זה עדיין יתרון על בנט, שייאלץ להחזיר 17 מיליון.
הנדל מתכונן ברצינות לבחירות, ובשבועות האחרונים הצליחו אנשי השטח של המפלגה להרים מספר כנסים, שאליהם הגיעו צעירים שביקשו לשמוע מה מתכנן השר לשעבר. הנדל עצמו לא נכח באירועים. כבר חודשיים שהוא מושבת מפעילות. לא בגלל מחלה חלילה, אלא בשל שירות מתמשך במילואים. הנדל (סא”ל במיל’) הקים לאחרונה את גדוד בארי, המורכב ממילואימניקים חסונים יוצאי יחידות מיוחדות. הוא גזר על עצמו לא לערב פוליטיקה עם צבא, ולכן לא מופיע בציבור ולא בכנסי בית בימים אלה.