אבודים במרחב: האופוזיציה נראית כמו קבוצה שעלתה למגרש בלי מאמן | אנה ברסקי

שבוע בלבד חלף מאז שהחטופים שבו לישראל, והמערכת הפוליטית כבר חזרה למצבה הטבעי: רועשת, מתוחה, מפלגת ורוויית חשדנות. מושב החורף של הכנסת, שייפתח השבוע, אמור היה לסמן פתיחה של עידן תיקון ושיקום. בפועל, הוא צפוי להחזיר את הפוליטיקה למקומה הרגיל – קרבות על שליטה, הישרדות קואליציונית, וגם – ניסיונות להנדס את מערכת המשפט מחדש.

הרבה הצעות חוק מזעזעות, רציניות והזויות צפויות לנו בחודשים הקרובים – רובן יישארו בגדר ההצעה, מעטות ישלימו את מסלול החקיקה וייכנסו לספר החוקים, אבל מי סופר כשהבחירות באופק? כפי שאמר לי פוליטיקאי בכיר וותיק, “המערכת נכנסה לאווירת סוף-קורס. ההערכה הרווחת היא שהבחירות לא יתקיימו במועדן בסתיו 2026, אלא באביב – או לכל המאוחר בקיץ – 2026”.

עוד הוסיף “לכן, בשבועות הקרובים נראה עלייה בגל הצעות החוק הקיצוניות ביותר – רובן יוגשו בשיטת ‘מצליח’ פוליטית: גם אם לא יקודמו ולא יעברו, היוזמים שלהן יזכו לפחות בכותרות ובכמה נקודות אצל הבייס. אווירת בחירות כבר באוויר – ומורגשת היטב במסדרונות הכנסת”.

נתניהו מגיע למושב הזה נחוש לשדר עסקים כרגיל. במשרד ראש הממשלה כבר מדברים על “תיקון המשילות” – שם קוד ישן-חדש לרפורמות שמזכירות מאוד את מה שכונה פעם “ההפיכה המשטרית”. על שולחן הכנסת מונחות הצעות חוק שמבקשות לצמצם את כוחם של היועצים המשפטיים, לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ולהעניק לראש ממשלה מכהן שכבת מגן פוליטית דקה-אך-יעילה. שר המשפטים יריב לוין, שחיכה לשעתו מאז פרוץ המלחמה, חוזר למרכז הבמה עם להט של מי שנאלץ להמתין שנתיים שלמות בהקפאה.

במקביל, יו”ר הכנסת אמיר אוחנה ממשיך לנהל את המאבקים הסמליים. מי יוזמן לטקסים הממלכתיים, מי יודר, ואילו דוברים יקבלו מיקרופון. זה אולי נשמע זניח, אבל במציאות הנוכחית זו פוליטיקה טהורה: כל טקס הופך זירת קרב על סמלים, על נאמנות, על הגדרה מחודשת של “ממלכתיות”. לא בכדי אמיר אוחנה מוביל בעקביות בסקרים הפנימיים בקרב חברי הליכוד.

בין אמיר אוחנה לבנימין נתניהו נמצא הנשיא יצחק הרצוג – האיש שהעדיף עד כה לא לבחור צד. כעת הוא נאלץ להתמודד עם מציאות שבה שתיקה כבר אינה נתפסת כניטרליות אלא כהיעדר כוח, כחולשה. בסביבת נתניהו יש מי שבונים על כך: הם אפילו מחפשים עימות מתוקשר עם הנשיא, כזה שיחזיר את נתניהו לתפקיד החביב עליו – “נרדף על ידי האליטות”. אם הרצוג יחרים ישיבה חגיגית, יוקיע את הדרת היועמ”שית, או ידרוש צעד מוסרי – הקמפיין נגדו כבר כתוב מראש.

ובינתיים, בחזית החרדית, אין חדש תחת השמש. חוק הגיוס, או נכון יותר “פטור הגיוס”, מתקדם – אולם לא בקצב הרצוי מבחינת החרדים. יו”ר ועדת החוץ והביטחון, בועז ביסמוט, מסביר ש”העבודה נמשכת”, הוא אפילו גיבש את עקרונות החוק והעביר אותם ליועצת המשפטית של הוועדה שבראשה הוא עומד. אבל במערכת הפוליטית כבר מבינים: שום חוק לא יונח על שולחן הכנסת לפני שהחרדים יתחייבו סופית על הישארותם בקואליציה. נתניהו מבטיח להם הכול, דוחה הכול, ומקווה שהזיכרון קצר מהמתח התקציבי.

האופוזיציה, לעומת זאת, נראית כמו קבוצה שעלתה למגרש בלי מאמן. אביגדור ליברמן מתמקד במאמץ למלא את מקום המאמן ולשדר רצינות.
נפתלי בנט מדבר על איחוד הימין הליברלי, גנץ ולפיד בוחנים כל אחד את מפת הסקרים ומחפשים נקודות לבנות עליהן את הקמפיין הבא, ואיזנקוט מדבר על “אחריות לאומית”. על הנייר – מחנה גדול; במציאות – אוסף קולות לא מסונכרן, לפחות לעת עתה. אם בזמן הקרוב לא תקום מסגרת מאוחדת אחת, נתניהו יקבל את מה שהוא צריך: יריבים רבים, מסרים סותרים, ותמונת כאוס שמוכרת לו היטב ושנוחה לו בשנת בחירות.

האם זה מוביל לבחירות? כמעט בוודאות כן. כל הסימנים מצביעים על כך שנתניהו מכין את הקרקע למערכת בחירות בקיץ הבא – אולי ביוני, אולי ביולי. עד אז הוא ישאף להציג “תקציב ריפוי וצמיחה” (שספק גדול אם יעבור), יערוך ביקור נוסף בארצות הברית, ינסה להשיג תמונה עם טראמפ או עם מנהיג ערבי, ובעיקר – יעשה כל מאמץ כדי למכור לציבור תחושת נורמליות. חזרה לשגרה. צמיחה ועלייה. אם זה לא יעבוד, תמיד אפשר להאשים את בג”ץ ב”חסימת המשילות” ולצאת לקמפיין תחת דגל העוול.

הציבור, שציפה לרגע של יציבות, יקבל מושב רווי רעל פוליטי, ויכוחים על משפטים במקום על רווחה, ועל סמלים במקום על כלכלה. הכנסת תחזור לשגרה, והמדינה – לא בטוח. את הפרומו כבר ראינו. כי גם אחרי המלחמה, ישראל של נתניהו נשארת בזירת הקרב הקבועה שלה: הוא נגד כולם, כולם נגדו, והמציאות מחכה בחוץ. מממלכתיות זה לא יהיה. מנהיגות – עוד פחות.