ווצ’יץ’ הצביע על איום ביטחוני משמעותי הנשקף לשלמותה הטריטוריאלית של סרביה מצד הברית החדשה שנרקמה בין קוסובו, אלבניה וקרואטיה. לדבריו, שיתוף פעולה זה כולל פיתוח משותף של מערכות לחימה מורכבות, החל מכלי רכב ארבע-על-ארבע ועד לרעיונות לנשק עוצמתי יותר. הנשיא הדגיש כי סרביה עוקבת בדריכות אחר ההתפתחויות ונערכת להגן על עצמה מול איומים שהפכו מגלויים לנסתרים.
לאור המסקנות הללו, הכריז ווצ’יץ’ כי בכוונת סרביה להכפיל את יכולותיה הצבאיות בשנה וחצי הקרובות. התוכנית כוללת השקעות חדשות בתעשייה הצבאית, הגדלת מצבת כוח האדם ביחידות המיוחדות בכ-30 אחוזים, והגדלת שאר המשאבים בכ-100 אחוזים, הן מייצור עצמי והן מרכש בחו”ל. אף שציין כי כרגע אין סכנה מיידית, הוא הזהיר כי המצב עלול להשתנות בתוך חודשים ספורים.
בנוסף ליריבות עם ישראל בזירה המזרח תיכונית, לאנקרה יש גם אינטרסים ביטחוניים והיסטוריים באזור הבלקן. משטר ארדואן עושה שימוש ב”כוח רך” באמצעות שיפוץ מסגדים, גשרים ומבנים עות’מאניים, מקימה בתי ספר ומעניקה מלגות. המטרה היא לשמר זיקה תרבותית-דתית אצל האוכלוסיות המוסלמיות בבוסניה, אלבניה, קוסובו, מקדוניה ובולגריה.
יחסי החוץ שלה באזור זה מונעים על ידי שילוב של נאו-עות’מאניזם, קרי, השאיפה לחדש את ההשפעה באזורי האימפריה לשעבר, פרגמטיזם כלכלי, ורצון למצב את עצמה כגשר הכרחי בין אירופה למזרח התיכון. הסרבים לא מעוניינים לשתף פעולה עם מדיניות זאת.