אהל הדגישה את הסיוע הרב לו זקוק אלון: “המדינה לא נותנת לאלון את מה שהוא צריך, ממש לא. אם זה חמישים אחוז נכות, מבחינת תשלום, האפשרות לקבל פסיכולוג ושיקום לאורך תקופה כזו או אחרת לא מספקת. יש השלכות למה שהוא עבר בשבי, להרעבה שלו יש השלכות לטווח הארוך, ואלון צריך את העזרה הזו”.
היא ביקשה מהציבור לתרום: “נשמח מאוד, אנחנו צריכים אתכם כדי שהוא לא ירגיש לבד. חפשו באינטרנט ‘אלון, אתה לא לבד’, אנא תרמו כמה שאתם יכולים. חמישים או מאה שקל ממשפחה זה המון”.
על הריאיון, אמרה: “חימם את הלב שלי וריגש אותי שהוא דיבר על זה שהוא חלם עליי, דיבר אליי בתקווה שאשמע אותו. זה היה מאוד חזק מבחינתי. זה לא הפתיע אותי, אבל זה דיבר על מי זה אלון. הרגעים האלה שהוא יצא לצלב האדום ועבר לכוחות צה”ל, והוא מסתכל סביב ורואה חיילים מבוגרים שיש להם משפחות, אנשים, לא ילדים בני 18, וזה שבר אותו. הוא פשוט לא היה יכול לשאת את זה”.
היא התרגשה מהחוסן שהפגין בנה: “היכולת שלו להיות במקום הכי נמוך ולדעת איך לצאת משם. עזבו שבי, כל אחד יודע ליפול, והפואנטה בחיים היא לדעת לקום, והילד הצליח לעשות את זה בכל פעם מחדש, לדעת איך לאסוף את עצמך ברגעים הכי קשים, וזו גדולה”.
על השאלה האם חששה מהריאיון, ענתה עידית: “הוא יודע מה הוא מסוגל ומה הוא לא, מהם קווים האדומים שלו עם עצמו, בתהליכים שהוא עובר, יש עוד הרבה דברים, הוא יודע מה נכון לו לשתף ומה נכון לו לדבר. הוא בוגר”.