נשים וגברים איראנים, צעירים ומבוגרים, שוב נמצאים ברחובות בדרישה להפיל את השלטון, אך הפעם הם מתמודדים עם ממשלה חסרת ביטחון, לכידות וחסינות, עליהן הסתמכה בעבר כדי לשרוד התנגדות המונית. אלמנט מרכזי נוסף ברגע זה הוא תפקיד הבזארים, מעמד הסוחרים של איראן, כעמוד השדרה של הכלכלה המסורתית במדינה.
במהלך ההתקוממויות, כוחות אלו שימשו גם כתוספת לדיכוי פנימי. המתקפות הללו לא רק החלישו את הכוחות הללו, אלא חשפו את הפגיעות של ארכיטקטורת הביטחון של המשטר, סיכלו את האמון בין המפקדים לחיילים, ויצרו סימנים ברורים של היסוס, בריחה וחוסר אמון פנימי.
בעוד שהמשטר עדיין מסוגל לאכזריות, הוא פועל כעת תחת פיקוח בינלאומי מוגבר והרתעה אמינה מבחוץ, שמגבילה את יכולתו להפעיל אלימות בלתי מוגבלת ללא השלכות חמורות. מגבלה זו, יחד עם חוסר האמון הפנימי, מסמלת פריצת דרך יסודית לעומת ההתקוממויות הקודמות.
האיראנים עצמם זיהו את השינוי. כל גל התנגדות בעשורים האחרונים היה קיצוני יותר מקודמו, אך תנועת “נשים, חיים, חופש” שינתה באופן יסודי את המרקם הפוליטי של איראן, ודחתה רפורמות של המשטר כדרך ללא מוצא.
הקריאות היום, כולל פניות ברורות לבית המלוכה הפהלווי כחלופה, משקפות לא נוסטלגיה אלא דרישה ברורה לשינוי מערכתי. מוכנות המשטר לנצל לרעה בתי חולים ולבצע פשעים נגד האנושות מדגישה את ייאושו ושחיתותו המוסרית, בעוד ההתמדה של ההפגנות מצביעה על חברה שכבר אינה נשלטת מפחד.
מה שארצות הברית וישראל עשו, וצריכות להמשיך לעשות, אינו להכתיב את עתיד איראן, אלא להחליש את מנגנון הדיכוי והכפייה האזורית שתמך ברפובליקה האסלאמית במשך עשרות שנים.