קית’ סיגל, בן 66, פתח את דבריו באולם: “אני לא מבקש מכם רחמים – אני מבקש מכם שתוודאו שהזוועות שהטרוריסטים ביצעו בי ובאחרים בשבי לא יקרו שוב לעולם”. הוא תיאר את 50 הימים הראשונים שבהם הוחזק יחד עם רעייתו אביבה, ואת ששת חודשי השבי הבאים שבהם שהה לסירוגין עם שבויים אחרים או בבידוד מוחלט. “הייתי מנותק מהעולם, לא ידעתי אם אשתי חיה, אם הילדים שלי חיים. פחדתי כל הזמן”, סיפר.
לדבריו, המחבלים השפילו אותו לשם שעשוע, השוו בינו לבין שבויים אחרים, איימו עליו בסכינים, מנעו ממנו לגשת לשירותים ואף אילצו אותו להתפשט מול עיניהם. “הם גילחו את גופי וצחקו. נתנו לנו מים מזוהמים לשתות, והרעיבו אותנו ימים שלמים”. סיגל סיפר כי לאורך השבי דמיין את הרגע שבו ישוב לבקר את אמו הקשישה – אך כששב, נודע לו שהיא נפטרה חודשיים קודם ולא זכתה לדעת שחזר בחיים.
רעייתו, אביבה סיגל, סיפרה אף היא על רגעים של אימה: “ראיתי ילד מהקהילה שלנו, אזוק ומדמם, כשהמחבל שחרר אותו עם קאטר וחתך את ידו בחיוך. במשך 51 יום הייתי בטוחה שאמות. הם איימו עליי, מנעו ממני מים, איבדתי עשרה קילוגרם. הסתתרתי עם פירור לחם כדי לשמור משהו לבעלי”.
אביבה תיארה בפני הוועדה את הפגיעות המיניות הקשות שחוותו צעירות בשבי. “ראיתי נערה שיצאה מהמקלחת רועדת. היא סיפרה שמחבל נגע בה בכל גופה. אחרת הוכרחה לבצע בו מין אוראלי ולחייך לאחר מכן. נערה בת 16 הוכרחה להתקלח בפני מחבל שעמד והביט בה”.
דוננפלד קרא לחברי הוועדה “להיצמד לעובדות ולחוק, ולהימנע מהדהוד תעמולה אנטישמית”. לדבריו, “העדויות ששמענו כאן אינן רק סיפורים אישיים – הן כתב אישום מוסרי ומשפטי נגד שתיקת העולם”.