כעת: העצרת השבועית בכיכר החטופים | צפו

בכיכר החטופים בתל אביב נערכה הערב (שבת) העצרת השבועית למען החזרת כל החטופים, בהשתתפות משפחות, שורדי שבי ואזרחים רבים. הנוכחים קראו לציבור להגיע ולתמוך במאבקם, תחת הסיסמה: “עם ישראל לא ישאיר אף אחד מאחור ולא ישלים עם מציאות אחרת”.

שורד השבי איתן הורן הגיע לראשונה לעצרת, ויחד עם המשפחות קרא להמשיך במאבק הציבורי להשבת כל החטופים שנותרו בידי חמאס.
לדברי מטה המשפחות, “אנחנו בימים גורליים, ימי מבחן להבטחה להשבת כל חטופינו. הצלחת ההסכם תימדד רק עם חזרתו של החטוף האחרון. תמונת הניצחון האמיתית תהיה כשהם כולם יהיו באדמת ישראל – זאת מחויבותנו הלאומית והמוסרית”.

בין הנואמים בעצרת הייתה ענת אנגרסט, אמו של שורד השבי מתן אנגרסט, שחזר לאחר כמעט שנתיים בשבי חמאס. אנגרסט פתחה את דבריה ברגע אישי: “אחרי שנתיים ללא אוויר מתן חזר הביתה, חזר לחיים ואנחנו חזרנו לנשום”, אמרה. לדבריה, גם בתקופות הקשות ביותר לא איבדה תקווה: “גם בשיא החושך לא היה לי ספק שאתם, שנלחמתם עליו, תצליחו יחד איתי במשימה הקדושה להציל את הילד שלי ו-19 אחיו בחיים”.

אנגרסט הוסיפה כי תחושת השחרור מלווה בהכרת תודה עמוקה, אך גם בכאב: “אני נושמת לרווחה כאמא יחד עם אימהות הלוחמים שיודעות עכשיו שכאשר הן שולחות את ילדיהן להילחם למען המדינה – המדינה תילחם עליהם בחזרה, גם בשעת צרה, וגם נגד מקבלי החלטות משיחיים שהיו מוכנים לוותר ולהקריב את לוחמיה הפצועים”, ציינה.

בהמשך דבריה שיבחה אנגרסט את הרמטכ”ל וצמרת מערכת הביטחון: לטענתה, “הרמטכ”ל קיבל החלטות אמיצות ונחושות, המבוססות על הערכים עליהם מתחנכים חיילי צה”ל, מפקדים וכוחות הביטחון. במשך שנתיים הם חירפו נפשם להחזרת יקירינו. מתן בבית בזכותם, הם הגיבורים שלנו”.

אנגרסט סיפרה כי מתן, שחזר לאחר שבי ממושך, נושא צלקות פיזיות ונפשיות קשות: “מתן נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, כשהוא פצוע קשה, מדמם בין חיים למוות חודשים ארוכים. על גופו צלקות גבורה, שלי כאמא קשה להסתכל עליהן ולדמיין מה עבר עליו. הוא עוד לא מספר הכול, שומר עליי. הוא אומר לי: ‘עזבי, אמא, העיקר שאני כאן’ – אבל עיניו נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי חן עדיין שם”.

לדבריה, מתן מרגיש שליחות להחזיר את חברו לצוות, איתי חן, שנמצא עדיין בשבי: “הוא מרגיש צורך קיומי להחזיר אותו לאדמת ישראל. זה צורך קיומי שלו, ושל 13 המשפחות שעוד מחכות ליקיריהן. לכן, אנחנו לא עוצרים – נמשיך עד שכולם יחזרו”, אמרה.

בהמשך דבריה קראה אנגרסט לחקירת מחדלי 7 באוקטובר והמשך המלחמה: “עם כל השמחה, קשה לחיות עם המחשבה שהסכם בזמן היה יכול להציל עשרות חטופים. אנחנו מצטרפים לדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית – להבין למה נרצחו, נפצעו ונחטפו כל כך הרבה אזרחים, ולבדוק את אופן ניהול המו”מ ואת ההחלטות על הימשכות המלחמה הארוכה בתולדות המדינה”, אמרה.

בסיום דבריה סיכמה אנגרסט בקול נרגש: “מתן חזר, והשמחה האישית שלנו גדולה – אבל הוא נושא על כתפיו משא כבד. השמחה שלנו לעולם תצמח מתוך כאב, היא לא תהיה שלמה. לנצח נהיה משפחה אחת, ונעסוק בהנצחה ובשיקום המדינה. לא נרפה – עד החטוף האחרון”.

במהלך העצרת בכיכר החטופים בתל אביב, נשא דברים רותם קופר, בנו של החטוף עמירם קופר, שנמצא עד כה בשבי חמאס. בדבריו תיאר קופר את מצבם של החטופים שנותרו במנהרות, ואת תחושת ההפקרה שחשים המשפחות לאחר כמעט שנתיים של המתנה.

לדבריו, “שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם בן 35, המבוגר בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים ומצחינים – והם נותרו מאחור”.

קופר תיאר כיצד, לדבריו, נלקחו החטופים “קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד שלולית שופכין, בצד השני ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה”.

הוא הוסיף כי “הייאוש מתחיל לחלחל. אין להם מושג מדוע ננטשו, מדוע מדינתם ומנהיגיהם בחרו להותיר אותם שם. יום בא ויום הולך, הדממה משתלטת על קטעי השיחות, הגוף נחלש והנפש בוגדת – והם נלחמים, על כל דקה, על כל נשימה”.

בהמשך דבריו שחזר קופר רגעים מתוך תיאורים שהגיעו מהשטח: “פתאום המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה – אחת ועוד אחת, קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים, האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות, אי אפשר לנשום”.

לטענתו, “בתוך המהומה, ההבנה מחלחלת: מזה כנראה כבר אין חזרה. אך הם אינם יודעים שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה. פתאום האוויר נעלם, אחד מאבד הכרה, שני מחרחר, והשובים מתקרבים ויורים לכל עבר”.

קופר סיים את דבריו בקריאה נרגשת: “דממת מוות משתלטת על המנהרה, ורק האבק צונח על גופות חטופים חסרי חיים. הם מחכים לחיילים אמיצים שיחלצו אותם, שיחשפו את ההפקרות ואת הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה – למנוחת עולמים בנחלתם. ועצמות אחד מהם, שעודן חסרות, מבקשות מאיתנו לזכור: לא להסתפק בסיסמא. לא להרפות מההבטחה. עד החטוף האחרון”.

במהלך העצרת נשאו דברים נירה ואופיר שרעבי, אשתו ובתו של יוסי שרעבי ז״ל, שנחטף ב־7 באוקטובר ונרצח בשבי חמאס. בדבריהן שיתפו השתיים בתחושת האובדן, במסע האישי שעברו מאז, ובמאבק המתמשך להשבת כל החטופים ולקבורתם בישראל.

נירה שרעבי פתחה ואמרה: “תמיד חלמנו לטייל יחד בתאילנד. טיילנו המון לאורך השנים, אבל את הטיול הזה לא הספקנו. יוסי האהוב שלנו נחטף, נרצח בשבי, ומאז העולם שלנו התהפך”.

לדבריה, היא ובנותיה קיבלו החלטה אמיצה לצאת למסע שתכננו יחד עוד לפני החטיפה: “התלבטנו מאוד – איך, והאם, ובסוף החלטנו שאנחנו יוצאות למסע שתכננו. היית איתנו, יוסי, בכל דרך אפשרית. הרגשנו אותך ברוח, בים, באוכל המעולה שהיית נהנה ממנו כל כך. צחקנו, בכינו, היינו יחד ולבד. באמצע המסע הודיעו לנו שהוחזרת, ויכולנו להרגיש שאתה שולח לנו סימן שעשינו את הדבר הנכון”.

שרעבי תיארה את תחושת האובדן ותחושת ההחמצה שנותרה איתה: “הכאב שלנו עצום. כל עוד לא חזרת, יכולנו להחזיק שביב של תקווה, גם אם הבנו שאין. האובדן שלך היה אובדן עמום, כזה שמשאיר מקום לספקות. עכשיו אין לנו איך לחמוק אפילו לרגע מהאמת הנוראית – זה נגמר. לא יהיה לנו אותך יותר. תחושת ההחמצה מכווצת מבפנים. אני מתנחמת בכך שאתה שומר עלינו מלמעלה ומחבק אותנו. שנינו יודעים שנמשיך קדימה – כי אסור לנו לוותר על החיים”.

בהמשך הודתה למטה המאבק ולצוותי הסיוע שליוו את המשפחה: “אני רוצה להודות למטה החטופים ולכל מי שליווה אותנו בתקופה החשוכה ביותר בחיינו. חשוב לי לשלוח חיבוק חם לכל משפחות הנרצחים והנופלים, שמתגעגעות ליקר מכל יום יום”.

לדבריה, המאבק להחזרת כל החטופים עדיין נמשך: “אנחנו ממשיכות במאבק בשביל כל מי שעדיין לא חזר. לא נוותר עד שכולם יחזרו לקבורה ראויה והולמת. הקצוות הפתוחים האלה מכלים אותנו מבפנים – את המשפחות ואת עם ישראל כולו”.

נירה ציינה כי יוסי יובא לקבורה ביום שני הקרוב, ואמרה בקול חנוק מדמעות: “אני אמשיך לנצח להתגעגע לקפה שלנו יחד, ואדמיין את כפות ידיו החמות עוטפות אותי. המעגל שלנו עומד להיסגר – וכך חייב להיות עבור כולם”.

לאחריה עלתה לדבר אופיר שרעבי, בתו של יוסי, שאמרה: “בעוד יומיים ניפרד מאבא שלי – האדם הכי חשוב שהיה לנו בחיים. בתוך השנתיים האלה עברנו כל כך הרבה. המעבר מתקווה לחיבוק, להמתנה לקבר – הוא בלתי נתפס. אבא היה בחיים וחזר מת”.

לדבריה, מאז תחילת המלחמה הפכו משפחות החטופים לקהילה אחת מגובשת: “בזמן הזה הפכנו, כל משפחות החטופים, למשפחה אחת גדולה. כולנו נאבקים ביחד ומרימים אחד את השני ברגעים הקשים. הם האנשים היחידים שיכולים להבין מה עובר עליי”.

אופיר הדגישה כי אביה לימד אותה ש“בשביל משפחה עושים הכל”, והוסיפה: “אני אעשה הכל בשביל המשפחה של משפחות החטופים. כדי שעלמה אור תוכל להיפרד מאבא שלה דרור, כדי שהדר דניאל תוכל להיפרד מאחיה עוז, כדי שהילדים והנכדים של מני גודארד יוכלו להיפרד ממנו, והמשפחה של סהר ברוך תוכל להיפרד ממנו. כדי שכל משפחות החטופים שעדיין לא הוחזרו יוכלו לקבל את המינימום של המינימום – קבר”.

בסיום דבריה פנתה לציבור בקריאה נרגשת: “לא בחרנו לחיות בסבל הזה, והסבל הזה יכול להיגמר – הוא חייב להיגמר. כדי שנוכל להמשיך בחיים שלנו כחברה. בבקשה, אל תפסיקו להילחם עד שכולם, כולל כולם – בבית”.