[ad_1]
דווקא עכשיו, כשהמאבק הציבורי הסתיים, מתחיל האבל העמוק באמת. זה הרגע שבו אסור לנו להשאיר משפחות לבד עם השקט. אחרי אחד עשר שנים של מאבק עיקש ובלתי נתפס, משפחת גולדין סוף סוף יכולה להשיב את בנה, הדר הי”ד, לחבק את הזיכרון המוחשי והכואב, להשיב אותו למקומו הראוי, כאן, באדמת ארץ ישראל.
בישראל אנחנו נורא אוהבים את המילה “סגירת מעגל” closure. זה נשמע נוח, אבל זו שפה לא נכונה למה שקורה עכשיו לא סוגרים כלום. המושג הנכון הוא Integration שילוב מחדש של הבן בתוך החיים, כשהוא איננו.ראוי לכולנו לזכור, הרגע שבו מסתיים המאבק הציבורי, הוא גם הרגע שבו מתחיל האבל האמיתי. זה הרגע שבו אסור שהחברה והמדינה ייעלמו, זה הרגע שבו צריך דווקא ללוות יותר, לא פחות. כי ברגע שהרעש הציבורי שוכך, המשפחה נשארת לבד עם השקט ושם, מתחילה העבודה הנפשית העמוקה באמת: היכולת לחיות חיים מלאים, לצד חסר שאי אפשר למלא.
החזרה של הדר היא סימן. סימן שהמדינה מסוגלת לכבד הבטחות, אבל כבוד להבטחות הוא לא סוף דבר. הכבוד האמיתי הוא היכולת להחזיק אחריות עד הסוף. ואולי פה יש לנו הזדמנות להזכיר לעצמנו להתייחס למשפחות השכולות לא כ”סמל” או “אירוע” אלא כשותפות לדרך לא למאבק, אלא לחיים שאחריו. הדר לא יחזור לחיים, אבל הוא חזר הביתה ומכאן מתחיל מסע חדש שבו אנו מחוייבים להיות איתם.
[ad_2]
Source link