לפעמים, גורלה של תוכנית מדינית גדולה נקבע לא בחדרי הדיונים בהרכבים מרשימים של גורמים מאוד בכירים – אלא באיזה משפט אחד, בתיקון של ארבע מילים במסמך דיפלומטי אפור.
לפי התוכנית, חזון טראמפ־ואנס הוא פשוט אך שאפתני: עזה מפורזת, מנוהלת על-ידי מנגנון בינלאומי מפוקח, ומשוקמת בכסף ערבי-מערבי – אך ללא חמאס, לא בנשק ולא בכוח אדם. הנייר שמונח על השולחן כולל יסודות מרשימים: “מועצת שלום בינלאומית” (Board of Peace), כוח ביטחון רב-לאומי (ISF) בעל סמכות להשתמש בכוח לשם פירוק ארגוני הטרור, וממשלה פלסטינית טכנוקרטית שאמורה לנהל את חיי היום-יום. במילים אחרות – ממשלה ללא פוליטיקה, צבא ללא טרור, ובעיקר – החזון של שלום.
אלא שהשטן, כמו תמיד, מסתתר בסעיפים הקטנים. שני מוקדים עלולים להכריע את הצלחת המהלך: השליטה על הכסף, והשליטה על השירות הציבורי. שלוש מילים בלבד – כספים, הסכמים ומנהל – אם ייכנסו לטיוטה באופן חד וברור, עשויות להיות ההבדל בין שקט מתמשך לבין הפוגה שתתפוצץ מחדש.
ההיסטוריה האמריקאית מספקת שני שיעורים הפוכים. בבוסניה, אחרי הסכם דייטון, קיבלה מועצת הביטחון החלטה תקדימית (1031) שהעניקה כוח צבאי בינלאומי חזק אך לא כפוף למנגנון האו״ם, מה שאפשר לארה״ב לנהל את האכיפה ללא וטו רוסי או סיני.
הפתרון שמופיע בטיוטה הוא כפול: כוח ביטחון בינלאומי, עם מנדט להשתמש “בכל האמצעים הדרושים” לשם פירוז, ובמקביל – שליטה מוחלטת במוקדי הכוח האזרחיים: כסף, חוזים, מינויים. חמאס הרי בנה את כוחו לא רק על רובים ומנהרות, אלא על שליטה בכלכלה. הוא חילק משכורות, ניהל מכרזים, גייס לוחמים דרך חוזים עירוניים. מי שיחזיק בכסף – יחזיק בשלטון.
זו הסיבה שמי שכתב את הנייר מתעקש על אותה תוספת קטנה אך קריטית: להבהיר ש“הגופים המבצעיים של מועצת השלום יהיו אחראים לניהול היום-יום של השירות הציבורי בעזה, על הכספים, החוזים והמנהלה”. ללא זה, חמאס ישוב דרך הדלת האחורית – ילבש חליפה, יתפקד כפקיד, וישתלט מחדש. עם זה – יש סיכוי אמיתי לנתק את מנגנוני השליטה הישנים.
כמובן, לא כולם מרוצים. מצרים חוששת מאובדן שליטה, קטאר תרצה לשמור על ערוץ השפעה, וישראל תעקוב בחשש שמנגנון בינלאומי לא יהיה מספיק קשוח. אבל כל אלה שווים מחיר אם התוצאה היא רצועה מפורזת באמת. אף משקיע, אף ממשלה, לא יכניסו כסף למקום שבו חמאס עוד מנהל את הקופה.
מעבר לכך, יש כאן מבחן ליכולת של ארצות הברית לחזור לעמדת “המבוגר האחראי”. טראמפ כבר הוכיח שהוא מעדיף עסקאות על פני דוקטרינות יבשות. הפעם, העסקה שהוא דוחף אליה תעמיד אותו במבחן ההיסטוריה: האם ארה״ב מסוגלת לא רק לכפות שקט, אלא לעצב מציאות שתימשך אחריו.
וכאן צריך לומר את האמת: אף תוכנית לא תעבוד אם היא לא תייצר מנגנון אמון – גם לישראל וגם לפלסטינים. פירוז בלי אופק כלכלי הוא מתכון להתפרצות מחודשת; השקעות בלי ביטחון – לבזבוז נוסף. בין שני הקצוות האלה ייקבע גורלה של עזה בעידן שלאחר חמאס.
הימים הקרובים יהיו קריטיים. וושינגטון צריכה להיאבק שמועצת הביטחון תאשר את הנוסח הנכון, לא זה שידולל בפשרות מזרח-תיכוניות. ישראל מצדה חייבת לוודא שהפיקוח על המימון לא הופך לתירוץ לעיכוב הפירוז.
אם דונלד טראמפ יצליח להעביר את החלטת מועצת הביטחון עם אותם תיקונים קריטיים, זו תהיה אולי יריית הפתיחה הראשונה בתהליך אמיתי של שינוי. אם לא – נישאר, שוב, עם הפסקת אש שתתפורר ברגע שיישמע הירי הראשון מעבר לגדר.