שורדי שבי וקרובי משפחה בכיכר החטופים: “לא נרפה עד החטוף האחרון”

בעצרת השבועית בכיכר החטופים התכנסו אזרחים רבים, לצד משפחות החטופים וקרובי משפחה של חללים, כאשר במרכזה עמדו שלושת האחים הורן – עמוס, יאיר ואיתן – שמאז שחרור איתן, לפני מספר שבועות הושלם מעגל של 738 ימים של כאב ותקווה. 

לצד השמחה על השבתם, החטופים החללים שנותרו בעזה מטילים צל כבד על המציאות הישראלית, 11 חטופים חללים עדיין מוחזקים בידי חמאס ברצועת עזה, ומשפחותיהם קוראות קריאת נואש להשלמת ההסכם.

איתן הורן, שורד השבי שעבר 738 ימים של שבי קשה, פתח את דבריו בהתרגשות: “אני עומד פה היום בזכותכם. אני עומד פה בזכותכם ובזכות כל כך הרבה חיילים ואזרחים. במשך 738 ימים חלמתי על החזרה הבייתה – 738 ימים של כאב, חוסר וודאות, סבל וגעגוע. אבל ידעתי תמיד דבר אחד: המשפחה שלי והחברה הישראלית לא תוותר עלי.

הוא הוסיף: “גם כשהיה לי קשה, גם כשהייתי מורעב, גם כשהפצצות נפלו ממש לידי – האמנתי שאני עוד אחזור הבייתה. אני עומד פה ואמור להרגיש תחושת ניצחון או הקלה אבל האמת היא שאני לא מרגיש ככה. יש 11 משפחות שעדיין בסיוט הזה ואני לא מוכן שמדינת ישראל תעבור לסדר היום כל עוד החטופים לא בבית. את תחושת הביטחון האישית שלי אני לא אוכל לשקם כל עוד הם לא פה”.

יאיר הורן, אחיו ששרד 498 ימים בשבי, נשא את דבריו באנגלית ותרגם את המסר הברור: “ארבע מאות תשעים ושמונה ימים הייתי בשבי עם איתן. זה היה אחינו, עמוס, שעמד על במות והחזיק בתמונות שלנו. אחר כך, אחרי שחרורי בפברואר, שנינו המשכנו לפעול למענם. עכשיו, אחרי שבע מאות שלושים ושמונה ימים, שלושת האחים סוף סוף מאוחדים. מר וויטקוף, מר קושנר, תודה לכם. דונלד טראמפ, בזכות המנהיגות שלך שלושת האחים עומדים כאן היום. ולכל מי בעולם שעמד לצידנו ולא ויתר, תודה. אבל עדיין יש לנו עבודה לעשות. אנחנו עדיין צריכים אתכם. יש 11 חטופים שעדיין בעזה. אנחנו לא יכולים ולא נעצור עד שהאחרון מהם יחזור הביתה”.

אמיר דניאל, אביו של עוז דניאל שנפל ונחטף מעזה, תיאר בכאב: “עוז היה ילד של אור ורגש, של מוסיקה ואהבה. בבוקר השביעי באוקטובר הטנק שלו ספג פגיעות קשות וכולם נלחמו בגבורה. עוז יצא מהטנק כשהוא לא פצוע ונלחם עד הסוף. במשך ארבעה וחצי חודשים חיינו בתקווה שעוז חי ויחזור, עד היום שבו קיבלנו את הבשורה הקשה. יש לנו קבר אך אין לנו את עוז. קבר ליקירנו אינו זכות – החזרתם היא חובת מדינה ומחויבות מוסרית בסיסית”.

יעל אדר, אמו של תמיר שהושב לקבורה לאחר 746 ימים, זעקה: “עברו כבר יותר מדי 72 שעות ו-11 חטופים עדיין בשבי חמאס. חמאס יודע איפה החטופים והם יודעים להשיב אותם. אל לנו להמשיך לשלב הבא בהסכם טרם יישוב אלינו החטוף האחרון. זה תמרור האזהרה שלנו – החובה של כל אחד ואחת לא להרפות טרם יישום מלא של ההסכם”.

ברית ישראלי, בת דודתו של איתי חן, צעקה בשם דור של: “אני עומדת כאן לא רק כמשפחה של חטוף אלא כנציגה של דור שלם של לבבות שבורים. מי יבטיח לי שלא אצטרך לחכות 11 שנה עד שמדינת ישראל תחזיר את איתי? הזמן לא מרפא – הוא רק מעמיק את הצלקת. נשארנו 11 משפחות והפחד שהם ייעלמו מתחת לאדמות עזה רק גדל. אנחנו דורשים מרוה״מ ומממשלת ישראל לעשות הכל כדי להחזיר אותם. תפסיקו לדבר ותתחילו לפעול”.

אופק שאול, אחיו של אורון שאול שהושב לקבורה לאחר עשר שנים וחצי בשבי, הזכיר: “המאבק להשבתו של אורון נמשך עשר שנים וחצי. אני מודה שפחדתי מהיום שבו יישארו רק חללים בשבי. אבל היום המצב שונה – אתם כאן, מגיעים, נותנים כוח למשפחות. אבל המשימה לא הושלמה. אסור לנו לנרמל מצב בו יישארו חללים בעזה כפי שקרה בעבר”.

יובל שרעבי, בתו של יוסי שרעבי שהושב לקבורה לאחרונה, שיתפה: “ביום שני אבא סוף סוף הובא למנוחת עולמים ומאז אני נושמת עמוק יותר. אבל עדיין לא נשימה מלאה. נשארו 11 חטופים נוספים להחזיר ואנחנו לא נרפה עד שיחזור החטוף האחרון”.

אשירה גרינברג, אלמנתו של סגן אלוף תומר גרינברג שנפל בסג’עייה, סיכמה את הדרישה המרכזית: “תומר יצא להילחם בשביל להשיב את תחושת הביטחון ולהחזיר את החטופים. תומר עדיין לא נח על משכבו בשלום – זה יקרה רק אחרי שכל החטופים החללים יזכו למנוחת עולמים. זו יכולה וזו צריכה להיות התקומה של כולנו – להחזיר את כל החטופים החללים הביתה עכשיו, עד החטוף האחרון”.