שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ הודיע כי תקציב הביטחון לשנת 2026 יעמוד על כ-100 מיליארד שקל. מדובר בסכום הנמוך יחסית מהתקציב בפועל של 2025, שבו נכללו עלויות מלחמה גבוהות ומימוש המלצות “וועדת נגל”, וכן הסכמה בין משרד האוצר למערכת הביטחון לגבי מקורות המימון. עם זאת, הסכום גדול בהרבה מהתקציב המתוכנן למערכת הביטחון לפני “מלחמת התקומה”, ואף קרוב מאוד להמלצת “ועדת נגל לתקציב הביטחון” לשנת 2026 (96 מיליארד) – אך חשוב להדגיש: כל זאת לפני שנכנסים לפרטי ההיקפים והכלולים.
העיסוק במספרים בלבד עלול לבלבל, במיוחד למי שאינו בקיא בפרטים. יש להבין מה התקציב כולל – ובפרט מה הוא לא כולל – לצד הבנת תרחיש הייחוס הביטחוני המעודכן; רק על בסיס תרחיש זה ראוי לבנות את תקציב הביטחון, תוך התחשבות באילוצים הכלכליים – כפי שעשתה “וועדת נגל”. אין ספק שהנושאים המרכזיים שישפיעו על מבנה והיקף התקציב הם: המוכנות לתפניות, המשך המוכנות ללחימה מול איראן ובעזה, והמצב בחזיתות סביבנו – הקרובות והרחוקות.
אחת התובנות המרכזיות בעבודת הוועדה הייתה שהטבח ב-7 באוקטובר לא נגרם בעקבות חסר בגודלו של צה”ל או ברמת המלאים בלבד; עם זאת, המסקנה החד-משמעית הייתה שמה שקרה אחרי ה-7/10 הוכיח כי מבנה הצבא, היקף הכוחות ובעיקר היקף המלאים והחימושים – באוויר, ביבשה ובים – לא התאימו במלואם לאיום שנגלה מול ישראל. תפיסת “צבא קטן וחכם”, המבוססת בעיקר על התראה מוקדמת וטכנולוגיה, קרסה לחלוטין. הטכנולוגיה הוכחה כחשובה מאוד – אך אינה תחליף לגודל הצבא, לסד”כ ולמלאי החימוש.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לקחת סיכונים – היא חייבת לנהל אותם, מבלי להזניח אף זירה, ולבנות יכולת למלחמה רב-זירתית, גם אם נראה שאויבינו נחלשו משמעותית; למעשה, הם נחלשו בעקבות יכולות צה”ל ומערכת הביטחון, שיש לשמר ולחזק.
“במלחמת 12 הימים” נרשם פרק חדש וחשוב בדוקטרינה האסטרטגית הישראלית מול איראן ושאר אויביה – שינוי שהותאם גם להמלצות “ועדת נגל”. ישראל עברה ממדיניות של הגנה והכלה למדיניות של מניעה והתקפה; שינוי זה בוצע בהצלחה רבה בזירה הצפונית, הוטמע בהסכמי הפסקת האש ובפעילות שלאחר מכן.
ישראל יזמה מהלך מקדים שפגע קשות במרכיבי תוכנית הגרעין של איראן, בשיתוף עם ארה”ב. מהלך התקיפה המוקדמת של ישראל היה מדויק ומחושב, ופגע ברוב הנכסים הגרעיניים, בבכירים במשמרות המהפכה, ביכולות הצבאיות ובתשתיות חיוניות – בדגש על מערך הטילים וההגנה האווירית. אירוע היסטורי זה אינו מנותק מההקשר הרחב של אחריותה של איראן לתמיכה בטרור במזרח התיכון ומהווה יישום של שינוי תפיסתי עמוק, שנגבש על-ידי צוות מומחים לביטחון והוגדר רשמית בדו”ח ועדת נגל.
מאידך, יש להבין שאיראן, אף שנפגעה אנושות, היא “חיה פצועה” – והיא לא זנחה את שאיפותיה המקוריות לחיסול ישראל ולהגמוניה אזורית. לאיראן נותרו יכולות רבות גם לאחר הקמפיין הישראלי-אמריקאי, שחיסל חלקים נרחבים מתשתיות הגרעין, הטילים הבליסטיים והמל”טים; היא מנסה כעת לבנות מחדש חלק מהיכולת שנפגעה.
באיראן עצמם צריכים לשאול האם ההחלטות להשקיע בפיתוח יכולת גרעינית ובבניית “חגורת אש” סביב ישראל היו נכונות. שתי המטרות הללו גזלו מאות מיליארדי דולרים מתקציב המדינה על חשבון אזרחיה – ולא הניבו את התוצר המובטח. מהעדויות ההצהרתיות, נראה שמנהיגי האיראנים בוחרים להמשיך בדרך הקודמת, וכרגע אין מי שמערער עליה בפומבי.
ההמלצות שנכתבו בדו”ח הוועדה לפני המלחמה עדיין תקפות ואף מקבלות משנה תוקף. “ישראל חייבת להיערך למערכה מתמשכת ורבת שנים מול איראן. בניית הרתעה אמינה אינה מובנת מאליה – והיא נבנית רק באמצעות פעולות אמינות וגלויות, מוכנות לשמר את תפיסת ההתקפה המוקדמת ולהמשיך בבניית היכולת המבוססת על מודיעין אסטרטגי עמוק ובניית אמל”ח מתאים.”
בארה”ב מועלים רעיונות למו”מ מול איראן – אך חשוב להבין כי, בהנחה שאיראן לא תסכים לוותר על המעט שנדרש (אפס העשרה), אין טעם להיכנס למשא ומתן שבו רק צד אחד ייפגע; אין גם טעם בתשלום לאיראנים תמורת החזרת פקחי סבא”א, שכן מניסיוננו עם הסכמים קודמים (למשל 2015) לא נראה שסחיטה כזו הביאה לתוצאות משמעותיות.
מול איראן יש מטרה אחת: פירוק מלא של היכולת הגרעינית וטיפול הולם בחומר המועשר ששרד את התקיפות ונמצא בחרבות פורדו – באמצעים דיפלומטיים או צבאיים – לצד טיפול בטילים הבליסטיים ובהגנה האווירית. חזית מאוחדת ישראלית-אמריקנית תעצים את ההרתעה וביחד תאפשר להשלים את המשימה. אין עוד מקום לפיוס, להעשרה, לטילים בליסטיים ולתמיכה בטרור – הדרך היחידה היא פירוק מוחלט; פחות מזה לא יספיק.
גם בשאר הזירות המצב עדיין רגיש: בעזה המצב שביר – השמדת חמאס ופירוז הרצועה לא הושלמו, כולל החזרת החללים; בלבנון חיזבאללה ספג מכה קשה, אך שמר על חלק גדול מיכולותיו וממשיך לחפש דרכים להתחמש מחדש; בסוריה דמויות כמו אל-ג’ולאני/א-שרע עדיין צריכות להוכיח שהפכו תפיסתית – ואם נשפט על פי הטבח בדרוזים בתמיכתו, הדבר רחוק מלהתממש.
מעבר לאויבים המסורתיים, יש לקחת בחשבון גם את החות’ים; ישראל חייבת להיות ערוכה לתפניות אסטרטגיות – גם אם התקציב אינו מאפשר בניית הכוח המלא הנדרש מולם. כפי שנכתב בדו”ח הוועדה, לצערנו נושא זה “נופח” לפרופורציות לא נכונות. טורקיה נכנסה לוואקום בסוריה ומנסה להפוך לשחקן מוביל בזירה העזתית, וגם מצרים מתעצמת וחוזרת להיות שחקן מרכזי. הגבול המזרחי נשאר פרוץ ברובו, והמצב בירדן מחייב ערנות להימנע מהפתעות.
הניתוח מעלה כי נדרשים תקציבים בהיקפים שאינם קטנים מההמלצות שהוצגו על-ידי הוועדה – למעשה, אף גדולים יותר. התקציב שהציג שר האוצר, בסכום של 100 מיליארד שקל, נראה סביר בהתחשב באילוצים הכלכליים – אך זאת רק בתנאי שאינו כולל את השיפוי על הוצאות המלחמה והשלמת המלאים, את התוספת הנדרשת לביטחון שגרתי/מילואים מעבר למה שהומלץ על-ידי הוועדה (בייחוד לאור השהות הממושכת בעזה), ואת תקציב הסיוע האמריקני.
תא”ל (מיל’) פרופ’ יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור אורח בטכניון. כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכראש המטה לביטחון לאומי בפועל, ועמד בראש “וועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח”.